מהארון"
אחרי שנים רבות של הכחשה, ייסורים רבים ואחרי לבטים רבים, עשיתי מעשה הרואי ממש בגילי המופלג, כששאשר החלטתי לצאת מהארון. לא רציתי להמשיך לחיות בשקר. לא רציתי לבזבז אנרגיות בהסתרת הסוד הפרטי שלי, שאפילו משפחתי הקרובה לא הייתה שותפה לו. עכשיו אחרי החשיפה, אחרי הסרת העול הכבד, אני מרגיש חופשי ומאושר,מתעלם מהמבטים, מהליחושים ומציע לכולם עם סוד דומה לצאת מהארון.
הסטייה אצלי בלטה עוד בתקופת הגן, כאשר נמשכתי יותר למשחקי הכדור בעוד חברי שיחקו בהרכבת אבני "לגו". הורי שהיו עסוקים רוב שעות היממה בבעיות פרנסה, לא שמו לב לסטייה שלי ולמעשה עד גמר הלימודים בתיכון , לא שמו לב שאני שונה במקצת מבני גילי. סבתא שלי חשדה לא פעם אך כבר אז למדתי להסוות ולטשטש את מעשי.
הראשונה שעלתה עלי הייתה קצינת המיון בבקו"ם, היא שמה לב, שבכל המבדקים הטכניים נכשלתי. בראיון האישי איתה, הודתי בפה מלא, בפעם הראשונה בחיי, שאין לי כישרון טכני בכלל, שאין לי מושג בהברגות ושמעולם לא החזקתי פלייר ביד.
אחרי הטראומה שאשתי חוותה, בדירתנו הראשונה, כאשר קרסו המדפים שהתקנתי, היא הפנימה שכל התיקונים בביתנו יעשה אחיה בעל ידי הזהב ואילו בי השתמשה רק לצורך החלפת נורות החשמל בגלל נתוניי הפיסיים.בעבודתי נעזרתי תמיד באנשי מקצוע ללא בושה וכך שמרתי את סודי.
הבעיה הרצינית החלה כאשר בני הקטן בן החמש ביקש ממני עזרה בהרכבת הפאזל שקיבל ליום הולדתו. במקרים כאלו התחמקתי תמיד בטענות שונות ומשונות, מה שגרם לו לנסות להתגבר לבד. המאבק שלו בפאזלים ובמשחקי הרכבה מצאו חן בעיניו, ועם הזמן הוא פיתח חוש טכני ברמה גבוהה.
בכל נסיעותיי לחו"ל השתדלתי להביא לו ערכות שלמות של מכוניות ומטוסים להרכבה עצמית ועקבתי בפליאה אחרי התקדמותו המטאורית. לאחר שהרכיב בלי שום עזרה מערכת של פסים וגשרים לרכבת חשמלית ומחסומים שעולים ויורדים,שקלתי לערוך לו בדיקת רקמות, כי לא האמנתי שיוצא חלציי יתברך בכישרון טכני מיוחד. השיא היה כאשר בני ואני ביקרנו באחד הימים אצל הורי. אבי ביקש זה מכבר שארכיב לו שולחן קטן לקפה מצינורות דקורטיביות ולוחות זכוכית.כרגיל ניסיתי להתחמק בטענה שאין לי כלי עבודה מתאימים. יצאתי לחפש מפתח שבדי במכונית, כדי להרוויח זמן, ביודעי שבני בן העשר ייגש
למלאכה ותוך זמן קצר יצליח להרכיב את השולחן. מה שנותר לי רק היה לחזק את הברגים. וכך בכל המפגשים החברתיים ישבתי בצד מתוסכל ואכול קנאה לנוכח סיפוריי חבריי על כלי העבודה שקנו על השיפוצים שעשו בביתם ועל היכולת שלהם להרכיב ארונות ושולחנות של "איקאה". ברוך, השכן שלי, קורא לי מדי פעם להראות לי את התקדמותו בהוספת קומה שבנה במו ידיו. הוא הסביר לי בפרטי פרטים על המפרט הטכני של המקלחת המיוחדת שהתקין,על השירותים התלויים וארונות המטבח שבנה.
עם הזמן למדתי להחניף לשוויצרים הללו ובדרך כלל עניתי בקלישאות שמתאימות לכל מקרה. כגון:"הקונספט מוצא חן בעיניי,או "אני רואה שיש ניצול מקסימאלי של המקום", או:"אני רואה שבסופו של דבר כל הפרטים משתלבים ויוצרים תחושה נוחה."
כדי לטשטש את יכולותיי הטכניות וכדי להראות שאני משלהם קניתי כלי עבודה כמעט לכל משימה.ציוד מתקדם של מקדחות, מברגות, מפתחות מכל הסוגים. יש לי בבית כל סוגי הדבקים והצבעים שקיימים בשוק, שתי מגרות מלאות בתקעים, שקעים ומפסקים חשמליים וציוד אינסטלציה המילה האחרונה.אם מישהו משכני נתקע בלי מפתח מס 14 למשל, הוא מוזמן לממ"ד שלי שם אני מראה לו בקיאות גדולה, נותן לו את מה שצריך תוך כדי הצגת כל תכולת הציוד. היות והתסכול שלי הלך וגבר,החלטתי להירשם לקורס מיוחד במתנ"ס השכונתי, שם קיוויתי לרכוש ידע בסיסי בנגרות, חשמלאות ואולי קצת מכונאות רכב. למרבה הצער, תסכולי גבר כאשר נוכחתי שהייתי הגבר היחיד בקורס,והיחיד שלא הבין למה משתמשים במפתחות דווקא משבדיה. את הארונית שהגשתי בתור עבודת הגמר התביישתי להביא הביתה וזו הייתה תרומתי הצנועה למדורת ל"ג בעומר השכונתית.
הבעיה שלי נתגלתה במלא חומרתה בטכס חלוקת המתנות בימי ההולדת של שמונת נכדיי.עד גיל שלש ארבע לא הייתה לי שום בעיה להראות להם איך משחילים טבעות לפי גודלם על מוט. גם על התאמת משולשים ומרובעים התגברתי די בקלות.אך עם השנים המשחקים נהיו מורכבים יותר והתקשתי לעזור להרכיב מכוניות קטנות,להדביק ולהרכיב מטוס פלסטיק קטן. הדברים הגיעו עד כדי כך שלנכדים הגדולים יותר קניתי משחקי הרכבה כפולים. אחד לעצמי לתרגל בבית שאוכל, אם אתבקש, לעזור.
לאחר אין ספור ביזיונות מסוגים שונים,החלטתי לחזור למועד "ב" בקורס שבמתנ"ס, כדי להתקדם לרמה שאשתי תסמוך עלי לפחות בתליית תמונות ושלא לדבר על מראה. הגעתי למפגש הראשון חדור מוטיווציה ואף נהניתי ביותר להחזיק בידיי כלי עבודה שונים.
ביציאה לחנייה תפסה אותי המדריכה הראשית. היא אמרה לי שלמרות שאני נחמד וסימפטי היא מבקשת ממני לא לבוא יותר כדי לא לעכב את הקבוצה. ואז הוסיפה משפט ששינה את חיי ואמרה: "אני מציעה לך להשלים עם העובדה שיש לך שני ידיים שמאליות ולצאת מהארון פעם אחת ולתמיד."
אז יצאתי.
גבי רמני
